"יהיה השנה המון זעם מוצדק ביום הזיכרון. זה צעד חשוב לשינוי"
"יהיה השנה המון זעם מוצדק ביום הזיכרון. זה צעד חשוב לשינוי"
עדן גוריון ויאיר פרי התחילו לכתוב סדרה ליום הזיכרון לכאן־חינוכית, ואז הגיע 7 באוקטובר והכל השתנה. עכשיו "הדברים שהלכו לאיבוד" המצוינת מתמקדת בטקס לנופלים בבית ספר שבו משתתפת אחות לנרצחת בנובה. "ניסינו להבין איך ילדים ממשיכים לתפקד בעולם שיש בו מפלצות ואף אחד לא שמר עלינו מפניהן"
רבים חוששים ממה שיקרה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה בשבוע הבא. צפויה הצפה נוספת של הכאב העז על מה שקרה ב־7 באוקטובר ומאז. במיוחד מאתגר האופן שבו ינסו לקיים את הטקסים בבתי הספר. האם גם השנה יהיה בהם המעבר החד והמלאכותי מיגון לשמחה לקראת יום העצמאות? האם נכון יהיה לקיים אותם כך בכלל? מה שבטוח זה שנדרשות התמודדות רגישה וחשיבה מחודשת.
המיני־סדרה "הדברים שהלכו לאיבוד", שתשודר היום, מחר ומחרתיים בכאן־חינוכית, מנסה להתמודד עם המשימה, ומציגה סדרה בדיונית לילדים ובני נוער, שמהלכת בין הטיפות, כלומר הדמעות, ומספרת סיפור חכם ומרגש וגם עדכני. גיבורת הסדרה, רונה (אחינועם מויאל בת ה־16, המעולה), היא נערה מתבודדת וצינית, שאחותה הגדולה דניאלה (אנה סטפני) נרצחה בפסטיבל נובה. רונה כועסת, מרגישה מרוחקת מכולם, מהוריה וחבריה. היא מתקשה לעכל את האבל הטרי. "הדברים" שהלכו לאיבוד מבחינתה הם כמובן לא בני האדם, אלא כל מה שהאמינה בו קודם: תחושת הביטחון שהובטחה לה והוחלפה בכאב שמעיב על הכל. על רקע כל זה היא מתבקשת להשתתף בהכנות לטקס יום הזיכרון הבית־ספרי, ומצוותת לאורן (ברק שמואל דקסלר, הטוב ממש גם הוא), שאביו הקצין נפל כשהיה ילד קטן.
1 צפייה בגלריה
פנאי אנה סטפני ו אחינועם מויאל ב"הדברים שהלכו לאיבוד
(צילום: משה נחמוביץ; באדיבות כאן 11)
אורן מייצג את השכול "הראוי" ואומר תמיד את כל הדברים "הנכונים" אבל מתברר שהוא בקושי זוכר את אביו. רונה ואורן לא מחבבים זה את זה בכלל בהתחלה. רונה מרגישה שהוא מזויף, הוא מרגיש שהיא מתריסה. אין כמו עימות עם דמות מערכתית כדי ללכד בין שני תלמידים, ואומנם כאשר הרכזת המנהלת את הטקס, אסתי (ריטה שוקרון), לא מסכימה לאופן שבו רונה רוצה לשמר את זיכרון אחותה, השניים מחליטים לשתף פעולה בתוכנית קיצונית שאמורה לצאת לפועל בעת הטקס הבית ספרי, לא הכל מתקדם להם כמתוכנן, ועל הדרך הם לומדים גם דברים על הרכזת אסתי, ועל האובדן שהיא חוותה.
"היה לי לאן לברוח"
"איכשהו יצא שאנחנו הסדרה העלילתית הראשונה על 7 באוקטובר", אומר עדן גוריון בריאיון עם יאיר פרי, שותפו ליצירת הסדרה. גוריון (46) הוא תסריטאי ויוצר טלוויזיה, שכתב לסדרות נוער כמו "גאליס", "אילת" ו"פלמ"ח; פרי (38) כתב גם ל"פלמ"ח" ול"מקיף מילאנו" וכן לסדרות למבוגרים כמו "יש לה את זה" ו"העיר הטובה".
צילומי הסדרה התחילו בסוף פברואר. איך הצלחתם לכתוב סדרה על האסון בזמן קצר כל כך, ותוך כדי הטראומה?
גוריון: "התחלנו לכתוב אותה לפני 7 באוקטובר. החינוכית ביקשו מאיתנו סדרה ליום הזיכרון. אחרי הטבח הם אמרו שצריך לשנות אותה כך שתתאים לאירועים האקטואליים. בהתחלנו סירבנו: איך אפשר לעשות סדרה על משהו שעוד לא עיבדנו, שלא היתה שום דרך לעבד? איך אפשר להגיב על משהו שאתה בתוכו? זה דורש כל כך הרבה אחריות. ואז ראינו שכולם מסביבנו מתנדבים ועושים דברים — והחלטנו שזאת הדרך שלנו לעשות משהו, אפילו משהו טוב".
פרי: "הרגשתי שכל עוד אני עושה, אני לא בוהה באוויר או צופה בחדשות. זה נתן לי פרץ של אנרגיה, היה לי לאן לברוח — בכתיבה. באיזושהי מידה זה היה אסקפיזם. אחרי שהרמנו את עצמנו ועשינו את השינויים בתסריט, היה צריך לצלם ולערוך הכל מהר־מהר".
מה היו השינויים?
פרי: "בתסריט המקורי הילדה שכלה את אחותה שהיתה חיילת ומתה בתאונה. הסיפור הזה השתנה אבל יותר מזה, הדבר המהותי שהשתנה, היה הכעס שלה על המערכת, על הממסד, על המבוגרים".
גוריון: "רונה לא צינית, אבל הביטחון שלה התערער. היא אומרת: 'אחותי מתה כי אף אחד לא שמר עליה'. זאת התחושה שעלתה מ־7 באוקטובר. אף אחד לא בא להציל את האנשים האלה, ואם הגיעו זה היה בפעולות של בודדים. איך ילד ממשיך לתפקד בעולם כזה? איך ילדים ממשיכים לתפקד בעולם שנשבר לגמרי? יש מפלצות ואף אחד לא שמר עלינו מפניהן, ככה היא מרגישה".
פרי: "בגלל התחושה הזאת שלה ושל כולנו, ניסינו להגיד שיש דברים שצריך לשבור אותם גם באופן שמתייחסים לימי הזיכרון. לא להתנהל כמו שאורן נהג בשנים עברו, אלא צריך משהו חדש. כדי שמה שהיה — הוא לא מה שיהיה, גם אם זה דורש הפרעה, פשוט לא לציית לחוקי הטקס".
גוריון אומר שהכל נעשה "מתוך כבוד למה שיש. לא באנו לנתץ פרות קדושות. אנחנו מזדהים עם הילדים. הלכתי להפגנות לפני האסון ושמעתי את הצעירים צועקים 'נפלתם על הדור הלא נכון', אבל לצערי אני חושב שהדור הזה נפל על המציאות הלא נכונה".
ידעתם שאתם רוצים שהאחות של רונה תהיה מהנובה ולא תצפיתנית, למשל?
גוריון: "כן, היה לנו חשוב שהיא תהיה אזרחית ולא חיילת".
פרי: "אני גם התחברתי לנובה, הצבעים, הזריחה, הטבע, האושר — רציתי לייצר דמות שמגלמת את כל אלה, וכזאת היא דניאלה".
החומרים קשים מאוד. איך מתווכים אותם לצופים?
פרי: "שאלנו את עצמנו אם נוער ישראלי שגדל על סיפורים מהשואה והמלחמות יכול להכיל את הסדרה הזאת. היה לנו ליווי של פסיכולוג שאמר לנו לא ללכת לטראומה, 'אל תציפו דברים קשים מהמסיבה בפני הנוער, שגם הוא בטראומה'. הדבר הכי קיצוני שהרשינו לעצמנו להכניס זה שרונה אומרת על אחותה שנרצחה 'זה בטח היה נורא מפחיד'. זה משפט ששובר לי את הלב גם עכשיו".
"האבל הפרטי הלך לאיבוד"
הם לא הכירו אנשים שהשתתפו בנובה באופן אישי והגיעו אליהם דרך ארגון "האחים שלנו", ודרך מרכז טל שסייע להם לדבר עם אחיות שכולות. "עשינו את התחקיר בדצמבר והבנו שזה קרוב מדי", מספר פרי. "דיברנו עם אחות אחת ולמדנו איך נראה בית בימים הראשונים שאחרי השכול".
גוריון: "העדפנו לא להמשיך עם זה. אני מעדיף שהסדרה תהיה לא טובה מאשר שאעשה נזק בכך שאשאל יותר מדי שאלות בסיטואציה כזאת. אבא שלי היה נכה צה"ל. הייתי צעיר כשהוא נפצע במילואים ובסוף הוא נפטר מסיבוכים של הפציעה. הוא מוגדר כחלל צה"ל. שאבתי גם מזה".
פרי מספר שהם התמקדו בהבדלים בין הורים לילדים בבית במצב הזה, ביחס של החברים: "כאלה שמרחמים מדי, כאלה שלא יודעים איך להתמודד ומתרחקים. וגם איך בכלל הולכים לבית ספר? לטיפול? ליועצת? השתמשנו בהרבה משפטים מתוך התחקיר. כמו למשל שהאבא בסדרה אומר שביום אחד יש 1,400 הרוגים ודניאלה היא אחת — האבל הפרטי התערבב במשהו גדול יותר". וגוריון מוסיף ש"אנשים הרגישו שהאבל שלהם הולך לאיבוד".
אצל רונה זה מתורגם לכעס.
פרי: "אחרי השיחה של רונה עם הרכזת אסתי, שאותה מגלמת ריטה שוקרון, היא מבינה שבמשך שנים יש כרוניקה של השתקה, של 'זה לא הזמן, זה לא הזמן'".
פרי מוסיף שהאבל נכח גם על הסט: "בהקראה הראשונה שעשינו היה בכי. שוקרון, חברת כפר עזה, סיפרה את הסיפור שלה וכולם בכו. יש איזה קטע בטקסט שהיא אומרת לרונה 'תראי, החיים ממשיכים' ואז היא נשברה". ריטה שוקרון נכנסה בשבת של 7 באוקטובר לממ"ד עם בתה, חתנה והנכדה שלה, והם יצאו משם רק אחרי 20 שעות. כשבמקרה אף מחבל לא נכנס לביתם.
הזיכרון האחרון של רונה מדניאלה זה שהן רבו. למה?
פרי: "הן אחיות, ככה זה. ברור שהן אוהבות, אבל היא אחותה הקטנה והמעצבנת ודניאלה רוצה לעוף מהבית".
גוריון: "התלבטנו בנוגע לאופי של דניאלה והחלטנו שהיא לא צריכה להיות חביבה כדי שיאהבו אותה. היא צריכה להיות בן אדם כדי שיאהבו אותה".
גם רונה לא אוהבת לייפות דברים ולעומתה אורן אומר את כל הדברים "הנכונים".
פרי: "הוא מאלה שלוקחים על עצמם את הציווי לשמור על אמא. להתרגש במקום הנכון, להיות חזק במקום הנכון, ולבכות בצפירה. כילד גם אני הייתי צריך להכריח את עצמי לחשוב על משהו עצוב כדי 'לכבד את הרגע'. אפילו במסע לפולין היתה תחרות לא מודעת של מי בוכה יותר. הייתי עם בת דודה שלי שם, בקרון של סבתא שלי באושוויץ. היא בכתה ואני לא. אמרתי למורה שאני לא מצליח והיא אמרה 'לא נורא, זה יבוא לך ביום השואה'".
רציתם למתוח ביקורת על הקלישאות של יום הזיכרון, עם הטקסטים הקבועים והשירים העצובים?
פרי: "בעיני רונה זה אולי פייק. אנחנו חושבים שיש לטקס תפקיד".
גוריון: "הטקס מאוד חשוב להרבה אנשים ובשיחות עם משפחות שכולות הבנו שהוא עוזר להם. יכול להיות שהשנה יהיה מרחב יותר גדול של ביטוי עצמי. יהיה גם המון זעם מוצדק. שאלנו את עצמנו אם רונה צריכה לבלוע את הכעס — והתשובה היא לא".
פרי: "להפך, היא מציתה זעם שהושתק. יצא לכעס שם רע, וכעס הוא צעד חשוב בשביל שינוי. זה שהיא מעוררת כעס באנשים סביבה זה חשוב".
רונה אומרת בזלזול מסוים "רק ביחד ננצח". רציתם להוציא אוויר גם מהבלון הזה?
גוריון: "אני חושב שבהתחלה היה ערך במשפט הזה. אבל מתישהו הוא נהפך למשהו שלא מאפשר ביקורת".
כשערכתם את הסדרה, הרגשתם דברים שונים מאיך שהרגשתם כשכתבתם אותה?
גוריון: "חשבנו שכבר לא נהיה בתוך זה".
פרי: "שיהיה לנו זמן להסתכל על הפצעים ולא נייצר פצעים חדשים. לא רצינו לעשות הפי אנד לסדרה. כי זה לא ריאלי. אבל רצינו שרונה תרגיש שיש מישהו בעולם שהיא יכולה לסמוך עליו".
גוריון: "מצד אחד אי אפשר בלי נחמה בכלל, אבל נחמה גם משתקת אותך, ואנחנו צריכים לקום ולכעוס ולפעול".
